יהונתן גפן והחתול אלימיאו.
אליהו הוא איש זקן המתגורר לבדו בכפר. שום דבר כבר לא מעניין אותו, לא טלוויזיה, לא מחשב ולא ספרים. הוא יושב בודד ומדוכדך בביתו, ללא חברה או תעסוקה. בכל יום הוא מחכה לשמוע את ציוצי הציפורים ואת קולות הילדים אשר קוטפים פירות מן העצים שבחצרו, אבל כשכולם עוזבים הוא שוב נשאר בבדידותו, כמו קשישים רבים אחרים.
מאחר ואין לו מה לעשות והוא כל כך לבד הוא מתחיל להאכיל את חתולי הכפר. בתחילה מדובר בחתול ג’ינג’י קטן אחד שמקבל ממנו שאריות אוכל וקערית חלב, אך למחרת כבר מגיעים שניים. בכל יום אליהו מוסיף קערות חלב ומספר החתולים, כצפוי, הולך וגדל, עד שהם ממלאים את כל החצר והבית. בסופו של דבר גם אליהו עצמו הופך לחתול מן השורה, הוא מגדל פרווה ומיילל, עד שהוא מתמזג ומאבד את תפקידו המקורי ואת זהותו.
ליהונתן גפן הנפלא סגנון מיוחד, הומוריסטי אך גם רגיש מאד, הן לנפש האדם והן לתחלואי החברה. הסיפור על אלימיאו אינו משמח, מתקתק או מרגיע, וגם אין לו סוף טוב במובן המקובל בספרי ילדים. אליהו נשאר חתול, והוא מקבל בהבנה את גורלו. הוא בוחר להיטמע בין החתולים האחרים ולהידמות להם, וכך יש לו תעסוקה, הוא מבריא מתחלואיו ובעיקר – הוא כבר לא בודד. מעוד זקן מיותר ושקוף שאיש לא מבחין בו הוא הופך לאטרקציה, וההמונים עומדים בתור רק כדי לראות אותו.
האיורים נעשו בידי אילנה זפרן, המתמחה באיור חתולים מואנשים, וחתוליה מעטרים את מוסף ‘הארץ’. איוריה מחזקים את הפן ההומוריסטי של הטקסט והם ישעשעו את הילדים הצעירים מאד ויקלו על הגדולים יותר את ההתמודדות עם המשמעויות הפחות קלות של הסיפור.
ספר יפה ונוגע ללב.
אלימיאו כתב: יהונתן גפן איירה: אילנה זפרן הוצאת דביר, 46 עמ’.
לגילאי ארבע עד שש.