נופית החשופית ממורמרת ומתלוננת בפני כל מי שמוכן לשמוע על מזלה הרע. מדוע אין לה בית כמו לכל החיות האחרות.
ספרה החדש של רות אורן, “נופית מחפשת בית”, מספר על חשופית המתקנאת בחיות האחרות שלכל אחת מהן יש בית משלה. החשופית, כידוע, אינה חיה חיננית במיוחד והיא חשופה לקשיים ולצרות, הן מחיות אחרות והן ממזג האוויר. פעמים רבות היא נופלת קרבן ונרמסת תחת רגליהם של אנשים שרואים אותה ואומרים: “איכס, חשופית”…
הרעיון להציג במרכז הספר חיה שאינה כה מלבבת הוא יפה ונוגע ללב, והקוראים אינם יכולים שלא לחבב אותה ואת ניסיונותיה למצוא לה בית. לאחר שהכירו את נופית הם כבר לא יירתעו ממנה.
בתחילת הספר הקוראים הצעירים מקבלים מידע על החיות השונות ומקום מגוריהן ובהמשך הם נחשפים, יחד עם נופית, לחיות ולפרחים על תכונותיהם, למשל הכלנית שסוגרת את עליה בלילה ופותחת אותם בבוקר והפטרייה שבכל רגע עלולה להיקטף. בסיפור יש שיתוף פעולה ואחווה בין היצורים בטבע, המעוניינים לסייע זה לזה, ויש בו אהבה לטבע. כל זה מועבר באופן לא דידקטי.
מעל לכל סיפורה של נופית הוא סיפור מסע: נופית יוצאת לגלות את העולם ואת עצמה כדי לחזור הביתה עתירת חוויות ומועשרת. הסיפור מתכתב עם “איה פלוטו?”, וגם סגנון הכתב בשני הספרים דומה ומחזק את הזרימה של הסיפור.
שמחתי לראות שהספר כתוב בשפה גבוהה ועשירה, ויש בו מילים כמו: ממורמרת, חוששת, אדמונית, תרה, בחיקך, וביטויים כגון: כל השומע, תואילי בטובך, בחפץ לב. זאת, ברוח משנתה של לאה גולדברג, שצידדה בשימוש במילים “גבוהות” בכתיבה לילדים על מנת להעשיר את שפתם.
הסיפור כתוב בחריזה נהדרת, קולחת ולא מתאמצת, והאיורים היפים מעשירים את הטקסט.
מומלץ מאד לגילאי שלוש עד חמש.
נופית מחפשת בית, כתבה: רות אורן, איירה: נעם ויינר, הוצאת ספרית פועלים.